Nedarim
Daf 18a
משנה: הָיָה אֶחָד מִן הַשּׁוּק מוּדָּר מֵאֶחָד מֵהֶן הֲנָייָה לֹא יִכָּנֵס לֶחָצֵר. רִבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר יָכוֹל הוּא לוֹמַר לוֹ בְּתוֹךְ שֶׁלַּחֲבֵירָךְ אֲנִי נִכְנָס וְאֵינִי נִכְנָס לְתוֹךְ שֶׁלָּךְ.
Traduction
Si quelqu’un du dehors s’interdit par vœu de jouir de l’un des 2 copropriétaires de la cour, il ne devra pas pénétrer dans la cour. Selon R. Eliézer b. Jacob, il peut arguer qu’il passe dans la partie appartenant au voisin, non dans celle de l’homme sur qui porte l’interdit.
Pnei Moshe non traduit
מתני' היה אחד מן השוק כו'. להודיעך כחו דראב''י נקט לה דאפילו אחד מן השוק שאין לו חלק בחצר שרי ליה ראב''י לכנוס מטעם ברירה והלכה כר' אלעזר בן יעקב:
משנה: הַמּוּדָּר הֲנָייָה מֵחֲבֵירוֹ וְיֵשׁ לוֹ מֶרְחָץ וּבֵית הַבַּד מוּשְׂכָּרִים בָּעִיר אִם יֵשׁ לוֹ בָהֶן תְּפִיסַת יָד אָסוּר אֵין לוֹ בָהֶן תְּפִיסַת יָד מוּתָּר. הָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ קוֹנָם לְבֵיתָךְ שֶׁאֲנִי נִכְנָס וְשָׂדָךְ שֶׁאֲנִי לוֹקֵחַ מֵת אוֹ מְכָרָן לְאַחֵר מוּתָּר. קוֹנָם לְבַיִת זֶה שֶׁאֲנִי נִכְנָס שָׂדֶה זוֹ שֶׁאֲנִי לוֹקֵחַ מֵת אוֹ מְכָרָן לְאַחֵר אָסוּר.
Traduction
Si quelqu’un s’interdit par vœu de jouir de son prochain lequel possède un bain ou un pressoir loués en ville à un tiers, il sera interdit au premier de faire usage de ces objets, si le 2e y possède une part non louée (maintenue au propriétaire); au cas contraire, le premier peut en user. Si l’un dit à son prochain: ''je m’engage par vœu à ne pas entrer dans ta maison, ni à acheter ton champ'', puis le prochain meurt, ou cède son bien à autrui, il sera permis au premier d’y pénétrer, ou de l’acheter. Mais s’il s’engage par vœu à ne pas entrer dans cette maison ou à ne pas acquérir ce champ, il ne lui sera jamais permis de modifier ses vues, même après la mort de son prochain, ou après que celui-ci a vendu son champ.
Pnei Moshe non traduit
מתני' המודר הנאה מחבירו ויש לו מרחץ. שיש להמדיר מרחץ ובית הבד מושכרין לאחרים ובא המודר להשתמש בהן רואין אם נשאר להמדיר תפיסת היד בזה המרחץ ובית הבד אסור לזה להשתמש בו ואם לאו מותר ובגמרא מפרש כמה תפיסת היד:
מת או שמכרן לאחר מותר. דכיון דאמר ביתך שדך לא נתכוון אלא בזמן שהם שלו אבל אם אמר בית זה או שדה זו אסרם עליו לעולם:
הלכה: כָּמָּה הִיא תְפִיסַת יָד. לְמַחֲצִית וְלִשְׁלִישׁ וְלִרְבִיעַ.
Traduction
De combien devra être la ''part non louée'' (§ 3), pour interdire au 1er l’usage de l’objet? Ce sera de 1/2, ou 1/3, ou 1/4 (pas moins).
Pnei Moshe non traduit
גמ' כמה היא תפיסת יד. שיהא למדיר בהן למחצית כו' אבל בבציר בהכי לא מיקרי תפיסת יד וכרב נחמן בבבלי דף מ''ו אבל אביי קאמר התם אפי' בבציר אסור:
הלכה: הָיָה אֶחָד מִן הַשּׁוּק כול'. וְלֹא תַנִּינָן כּוֹפִין. תַּנֵּי רִבִּי חִייָה. אִם הָיָה נוֹדְרָן כּוֹפִין. דּוּ אָמַר לֵיהּ. אַתְייָת קֳדָמוֹהִי עָֽבְדַת לֵיהּ כֵּן. תִּנְייָנָא וְעָֽבְדַת לֵיהּ כֵּן. מִכָּן וְאֵילַךְ אוֹ שְׁרֵי נִדְרָךְ אוֹ זְבִין חוּלְּקָךְ.
Traduction
Pour l’interdit à l’égard d’un associé exprimé par un étranger, la cession n’est pas imposée. Pourtant, enseigne R. Hiya, celle-ci sera imposée, si l’interdit provient de quelqu’un qui en a l’habitude. Ainsi, à un tel homme, on pourra dire: ''lorsque je suis venu la 1re et la 2e fois, tu as agi ainsi (par vœu); donc désormais, ou délie ton vœu, ou cède ta part''.
Pnei Moshe non traduit
גמ' ולא תנינן כופין. בניחותא הוא דבהא אין כופין הנודר למכור חלקו (וכפי גירסת הרשב''א והר''ן ז''ל לעיל) וטעמא דדוקא כששניהם בחצר אחד כופין הנודר מפני שאין יכול להזהר ממנו ושמא יכשל אבל אם המודר הוא אחד מן השוק אין חוששיך:
אם היה נודרן. אם נדרן הוא ורגיל להדיר תמיד כופין וכן הוא בתוספתא פרק ב' אם היה רגיל להדיר. אחרים כופין אותו כדמפרש טעמא מפני שהוא אומר לו באתי בפעם הראשון עשית לי כן להיות נודר ממני בשניה עשית לי כך מכאן ואילך או תתיר נדרך או תמכור חלקך שלא אכשל בנדרך:
בְּתוֹךְ שֶׁלִּי אֲנִי נִכְנָס וְלֹא בְתוֹךְ שֶׁלָּךְ. 18a וְאַתְּ אָמַר. כּוֹפִין. לֹא עַל הָדָא אִיתְאֲמָרַת אֶלָּא עַל הָדָא. בְּתוֹךְ שֶׁלַּחֲבֵירָךְ אֲנִי נִכְנָס וְלֹא לְתוֹךְ שֶׁלָּךְ. עֲלֵיהּ כּוֹפִין אֶת המוכר שֶׁיִּמְכּוֹר אֶת חֶלְקוֹ. בְּאוֹמֵר הֲנָייָתִי עָלֶיךָ. אֲבָל בְּאוֹמֵר. הֲנָייָתָךְ עָלַי. לֹא בְדָא.
Traduction
Comme l’un peut arguer qu’il est censé dire à l’autre: ''J’entre dans ma part, non dans la tienne'', pourquoi le contraindre à céder sa part? Cette obligation se rapport à ce qui suit (§ 2), où il est dit: ''Il peut arguer qu’il passe dans la partie appartenant au voisin, non dans celle de l’homme sur qui porte l’interdit''; malgré cela, celui qui a énoncé le vœu est tenu de vendre sa part, lorsqu’il a dit: ''Il te sera interdit jouir de moi (119)Il s'agit d'éviter à celui qui est l'objet de l'interdit d'entrer dans la cour et d'en tirer profit indûment.''; mais si la formule de vœu est énoncée à l’inverse: ''qu’il me soit interdit de jouir de toi'', cela ne fait rien (la cession n’est pas obligatoire).
Pnei Moshe non traduit
בתוך שלי כו'. קתני במתני' כופין את הנודר שימכור חלקו וקס''ד דאנודר קאי שאם הדיר ניכסי חבירו עליו כופין אותו למכור חלקו ואמאי הא יכול לומר בתוך שלי אני נכנס ואת אמר כופין בתמיה:
לא על הדא איתאמרת. לא אהאי מתני' קאי אלא אסיפא היה אחד מן השוק מודר מאחד מהן הנייה וקאמר ראב''י דיכול לומר בתוך של חבירך אני נכנס ומיירי שאחד מבני החצר הוא שאסר נכסיו על אחד מן השוק כדמשמע לישנא דמתני' מודר הנאה מאחד מהן וכדמסיק עליה הוא דאמרו כופין את הנודר שימכור חלקו ואומר הנייתי עליך הוא דכופין אבל באומר הנייתך עלי שהוא עצמו אסר נכסי חבירו עליו לא בדא אמר שכופין וטעמא דמילתא דכשהדיר הוא נכסיו על חבירו ואף על פי שחבירו מותר ליכנס לחצר דהא לראב''י קיימינן ויכול הוא לומר בתוך של חבירך אני נכנס מכל מקום כופין המדיר למכור חלקו כדי שלא יכשל זה כשיכנס לחצר ויהנה ממנו גם כן בדברים אחרים אבל אם הוא אסר על עצמו נכסי חבירו לא חיישינן מפני שכשהוא הנודר ישמור עצמו מליהנות מחבירו:
Nedarim
Daf 18b
משנה: הֲרֵינִי עָלֶיךָ חֵרֶם הַמּוּדָּר אָסוּר. הֲרֵי אַתְּ עָלַי חֵרֶם הַנּוֹדֵר אָסוּר. הֲרֵינִי עָלֶיךָ וְאַתְּ עָלַי שְׁנֵיהֶן אֲסוּרִין. וּשְׁנֵיהֶן מוּתָּרִין בְּדָבָר שֶׁלְּעוֹלֵי בָבֵל וַאֲסוּרִין בְּדָבָר שֶׁלְּאוֹתָהּ הָעִיר.
Traduction
Pour celui qui dit: ''Que je sois en anathème à toi'' (que toute jouissance de moi soit radicalement interdite), cet interdit sera réel. S’il dit: ''Sois-moi en anathème'', celui contre qui le vœu est prononcé est en interdit. S’il a dit: ''Que je te sois en anathème et que tu me le sois'', tous deux sont interdits mutuellement. Tous deux peuvent user des objets appartenant en communs aux gens remontant de Babylone; mais il leur sera interdit de profiter de ce qui est seulement aux habitants de la ville.
Pnei Moshe non traduit
מתני' הריני עליך חרם. הנאתי תהי' אסור' עליך בחרם שלא תוכל להנות ממני:
המודר אסור. אע''פ שלא ענה אמן שאדם יכול לאסור דבר שהוא שלו על חבירו שלא יהנה ממנו אבל בדבר שאינו שלו אין אדם יכול לאסור על חבירו אא''כ ענה אמן:
הרי את עלי חרם. אסר על עצמו כל הנא' שתבא לו מחבירו הנודר אסור:
שניהם אסורין. איידי דתני סיפא שניהם מותרין לאשמעינן דהפקר הן ולא של שותפין קתני ברישא שניהן אסורין:
בדבר של עולי בבל. מפרש במתני' דלקמן:
הלכה: הֲרֵינִי עָלֶיךָ חֵרֶם כול'. קוֹנָם שֶׁאֵינִי נֶהֱנֶה לָךְ לְנִשְׁאַל לוֹ עָלֶיךָ. נִשְׁאַל עַל הָרִאשׁוֹן וְאֵינוֹ נִשְׁאַל עַל הַשֵּׁנִי. אִית תַּנָּיֵי תַנֵּי. נִשְׁאַל בֵּין עַל הָרִאשׁוֹן בֵּין עַל הַשֵּׁנִי. שְׁמוּאֵל בְּרֵיהּ דְּרִבִּי יוֹסֵף בֵּירִבִּי בּוּן אָמַר. כְּמָאן דְּאָמַר. לְאַחַר הָאִיסָּר. בְּרַם כְּמָאן דְּאָמַר. לְאַחַר הַנֵּדֶר. נֶדֶר שֶׁבָּטַל מִקְצָתוֹ בָטַל כּוּלּוֹ.
Traduction
Si quelqu’un dit: ''Je formule l’interdit par vœu d’être mis à profit, soit par toi, soit par le savant consulté par toi'' (à l’effet d’être libéré de ce vœu), il suffit de consulter le sage sur la 1re partie de ce vœu (point capital), et ce sera inutile pour la seconde partie (qui s’éteint). Selon une autre version, il faut consulter tant pour la première partie que pour la seconde; car, dit Samuel, fils de R. Joseph b. R. Aboun, ce dernier se conforme à l’avis de celui qui dit (122)Cf. ci-dessus, (3, 6) (7). de se régler d’après la question d’interdit (laquelle, à un moment donné, comportait double vœu); mais, d’après son interlocuteur, disant de se référer à l’état du vœu, dès qu’une partie du vœu est levée, le reste l’est aussi (et la consultation est inutile pour le 2e vœu).
Pnei Moshe non traduit
גמ' קונם שאיני נהנה לך לנשאל לו עליך. שנדר ממנו וכן למי שירצה לשאול ממנו על נדרו זה:
נשאל על הראשון. אין צריך לשאול אלא על הראשון שהוא עיקר הנדר וממילא הותר השני:
אית תניי תני. שצריך לשאול על שניהם וכדמפרש שמואל כמ''ד לאחר האיסור שהולכין אחר אמירת הנדר בשעה שאסר עליו דהוי כב' נדרים וצריך שישאל על שניהם:
ברם כמ''ד לאחר הנדר. דאין הולכין אלא אחר שעת חלות הנדר והכא אין נדרו של השני חל עד שנשאל על הראשון והוי כנדר אחד ונדר שהותר מקצתו הותר כולו והילכך אין צריך לשאול על השני. ופלוגתא דרבי ישמעאל ור' עקיבה היא לעיל בפרק ג' הלכה ו':
הַנּוֹדֵר מִבְּנֵי הָעִיר וּבָא אַחֵר וְיָשַׁב שָׁם שְׁלֹשִׁים יוֹם מוּתָּר בּוֹ. מִיּוֹשְׁבֵי הָעִיר וּבָא אַחֵר וְיָשַׁב שָׁם שְׁלֹשִׁים יוֹם אָסוּר בּוֹ. קוֹנָם הֲנָייָתִי עַל בְּנֵי עִירִי. אֵינוֹ נִשְׁאַל לְזָקֵן שֶׁיֵּשׁ שָׁם. הֲנָייַת בְּנֵי עִירִי עָלַי. נִשְׁאַל לְזָקֵן שֶׁיֵּשׁ שָׁם. אִית תַּנָּיֵי תַנֵּי אֲפִילוּ עַל קַדְמִייָתָא נִשְׁאַל. שֶׁאֵינוֹ כְמֵפֵר נִדְרֵי עַצְמוֹ. נֵדֶר שֶׁלָּרַבִּים אֵין לוֹ הֵיתֵר. הַנּוֹדֵר בָּרַבִּים. אֵין לוֹ הֵיתֵר. הַמּוּדָּר הֲנָייָה מֵחֲבֵירוֹ בְפָנָיו לֹא יִשְׁאַל לוֹ אֶלָּא בְּפָנָיו. שֶׁלֹּא בְּפָנָיו נִשְׁאֲלִין לוֹ בֵּין בְּפָנָיו בֵּין שֶׁלֹּא בְפָנָיו. רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר. מִבְּנֵי הַבּוּשָׁה. רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר. מִפְּנֵי הַחֲשָׁד.
Traduction
Si quelqu’un s’est interdit par vœu de jouir ''des gens de la ville'', puis une personne vient y demeurer, lors des 30 premiers jours d’habitation, il sera permis d’en tirer profit (123)Avant un mois au minimum de séjour, on ne fait pas partie de la ville comme citadin, mais comme habitant. V. Tossefta, 2.; mais si la formule d’interdit parle des habitants de la ville, et une personne du dehors vient y demeurer, il sera interdit d’en tirer profit, même pendant les 30 premiers jours. Si quelqu’un dit: ''J’interdis tout profit de moi aux gens de ma ville'', on ne pourra pas consulter un savant de cette même ville pour obtenir la libération du vœu (car la libération entraîne la jouissance); mais s’il a dit: ''Je m’interdis de jouir des habitants de ma ville'', il pourra consulter un savant de cette ville (qui est tenu de se prononcer à ce sujet, malgré le profit qu’il cause). Selon un autre enseignement, même au 1er cas (en ayant interdit aux gens de sa ville de profiter de lui), on pourra consulter le sage car ce n’est pas considéré comme l’annulation d’un vœu qui le concerne (en raison du doute sur la jouissance). Un vœu formulé par beaucoup de personnes n’est pas libérable; de même, celui qui s’interdit de tirer nul profit de beaucoup de personnes ne peut pas être délié. Celui qui s’est interdit de jouir du prochain devant lui ne pourra demander d’être délié qu’en sa présence; si ce n’est pas ''devant lui'', il pourra le consulter indifféremment, devant lui ou non. Cette particularité est exigible, dit R. Yohanan, pour que l’auteur du vœu est ait honte; selon R. Josué b. Levi, elle a lieu pour éviter le soupçon d’enfreindre son vœu sans être libéré.
Pnei Moshe non traduit
מותר בו. דכל שלשים יום לאו מבני העיר מיקרי אלא יושבי העיר כדאמרינן בבבלי פרק קמא דבבא בתרא:
על בני עירי אינו נשאל לזקן שיש שם. מפני כשאסר הנאתו על בני עירו נהנה החכם בהיתרו והרי הוא נוגע בדבר והוי כמפר נדרי עצמו:
עלי נשאל לזקן שיש שם. דבזה אין בני עירו נוגעין בדבר דמה תועלת יש לבני עיר כשיהנה הוא מהם:
אפילו על קדמייתא. אפילו כשאמר על בני עירי נשאל לזקן שיש שם דאין זה כמפר נדרי עצמו שהרי החכם שמתיר לו לא נדר הוא עצמו:
ברבים אין לו היתר. ובבבלי מסיק נדר ברבים יש לו היתר על דעת רבים אין לו היתר:
מפני הבושה. אין נשאל אלא בפניו כדי שיתבייש בפני חבירו שרוצה שיתירו לו נדרו:
מפני החשד. שלא יחשדנו זה שהוא עובר על נדרו כשיראה שנהנה ממנו:
בֵּיתָךְ זֶה. מִשֵּׁם מַה אַתָּה תוֹפְשׂוֹ. מִשֵּׁם בֵּיתָךְ זֶה. נָפַל וּבְנָאוֹ הוּא. לֵית לֵיהּ. נִישְׁמְעִינָהּ מִן הָדָא. הָאוֹמֵר לְיוֹרְשָׁיו. תְּנוּ בֵית חַתְנוּת לִבְנוֹ אוֹ בֵית אַרְמְלוּת לְבִתּוֹ. וְנָפַל. יוֹרְשִׁין חַייָבִין לִבְנוֹתוֹ. תַּמָּן תַּנִּינָן. הָאוֹמֵר לִבְנוֹ. קוֹנָם שֶׁאַתְּ נֶהֱנֶה לִי. אִם מֵת יִירָשֶׁנּוּ. בְּחַיַּי וּבְמוֹתִי. מֵת לֹא יִירָשֶׁנּוּ. [וְהָתַנֵּי. בְּחַיַּי. אִם מֵת יִירָשֶׁנּוּ. בְּמוֹתִי. אִם מֵת יִירָשֶׁנּוּ.] מַה בֵין לָהוּא דְאָמַר חָדָא חָדָא לָהוּא דְאָמַר תְּרֵיי תְּרֵיי. רַב יִרְמְיָה וְרִבִּי יוֹסֵי [בֵּן חֲנִינָה] תְּרֵיהוֹן אָֽמְרִין. קוֹנָם הֲנָייַת נְכָסַיי אֵילּוּ עָלַי בְחַיַּי וּבְמוֹתִי. מִכֵּיוָן שֶׁאָמַר. אֵילּוּ. אָֽסְרָן עָלָיו בֵּין בַּחַיִים בֵּין לְאַחַר מִיתָה. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי. תַּנִּינָן בִּנְדָרִים מַה דְלֹא תַנִּינָן בִּשְׁבוּעוֹת. קוֹנָם לְבֵיתָךְ שֶׁאֵינִי נִכְנָס. שָׂדָךְ שֶׁאֵינִי לוֹקֵחַ. מֵת אוֹ שֶׁמְּכָרוֹ לְאַחֵר מוּתָּר. לְבַיִת זֶה שֶׁאֵינִי נִכְנָס. שָׂדֶה זוֹ שֶׁאֵינִי לוֹקֵחַ. מֵת אוֹ שֶׁמְּכָרוֹ לְאַחֵר אָסוּר. 18b מִפְּנֵי שֶׁאָמַר. זֶה. הָא לֹא אָמַר. זֶה. אֲסָרוֹ עָלָיו בֵּין בַּחַיִּים בֵּין לְאַחַר מִיתָה.
Traduction
Si quelqu’un formule l’interdit par la double expression ''ta maison, celle-ci'', à quel titre le vœu est-il applicable? Le 1er terme l’emporte-t-il (de sorte qu’en cas de décès du prochain ou de cession de son bien, il sera permis au 1er d’y pénétrer), ou le second est-il effectif (de sorte que l’accès sera défendu)? De même si la maison est tombée en ruines, dira-t-on que ce n’est plus là la maison désignée du mot ''celle-ci'', ou non? On peut résoudre cette question à l’aide de ce qu’il est dit: si quelqu’un prescrit à ses héritiers de donner à son fils une maison pour s’y marier, ou à sa fille pour y rester comme veuve, et que la maison tombe en ruines, les héritiers sont tenus d’en ériger une autre audit usage prescrit par le défunt (de même ici, c’est la maison comme fond qui l’emporte). On a enseigné ailleurs (120)''Baba (Qama 9, 14); J., ibid. ( 7a).'': ''Si un père dit à son fils: ''je t’interdis par vœu de tirer profit de moi'', celui-ci pourtant, au décès du père, héritera de lui; mais si le vœu était formulé ainsi: ''ni de mon vivant, ni après ma mort'', le fils ne pourra pas hériter''. D’autre part, il est vrai qu’il a été enseigné: si la formule de vœu exprime l’interdit (isolément) ''de mon vivant'', ou (à part) ''après mon décès'', le fils héritera; mais si le père a dit (à la fois): '' de mon vivant, et après mon décès'', le fils n’héritera pas. Mais c’est secondaire; car on ne saurait dire d’où vient la distinction entre les formules isolées, et celles qui sont réunies. R. Jérémie et R. Yossé disent tous deux: la formule ''je m’interdis par vœu de jouir de mes biens que voici, de mon vivant et après ma mort'' est inutile, et dès que l’on a employé le terme ceux-ci, ils sont interdits au maître de son vivant et après décès. R. Yossé observa que l’on a enseigné au traité Neziqin (du droit civil (121)Ibid.) le principe déjà énoncé ici: ''Si l’un dit à son prochain s’engager par vœu à ne pas entrer chez lui ni à acheter son champ, à la mort du prochain ou lors de la cession de ses biens, il sera permis au 1er d’y pénétrer, ou de l’acheter; mais s’il s’engage par vœu à ne pas entrer dans cette maison, ou à ne pas acheter ce champ, il ne lui sera jamais permis de changer, même après la mort du prochain, ou à la cession des biens''. Or, au 1er cas, celui qui a formulé le vœu peut y revenir après le décès du prochain, en raison de l’omission du déterminatif ce, cette; mais si cette désignation s’y trouve, il sera toujours interdit à l’énonciateur du vœu d’en tirer profit, soit en son vivant, soit après décès (même sans l’avoir spécifié dans son vœu; de même ailleurs, l’emploi du mot ceux-ci suffit à les interdire pour jamais).
Pnei Moshe non traduit
ביתך זה. אם אמר שתי לשונות הללו קונם לביתך זה שאיני נכנס משום מה אתה תופסו:
משם ביתך זה. כלומר אי נימא תפוס לשון ראשון משום ביתך ואם מת או מכרו לאחר מותר או זה אתה תופסו דתפוס לשון אחרון ואפי' מת או מכרו לאחר אסור:
נפל ובנאו הוא לית ליה. זו בעיא אחריתא היא ובין שאמר ביתך ובין שאמר בית זה אם נפל וחזר הוא ובנאו לית ליה כלומר מי אמרינן שאין זה הבית שאמר ומות' או לא דכיון דהדר ובנאו קזר לאיסורו:
נישמעינה. לזה הבעיא מן הדא ברייתא האומר ליורשיו תנו בית חתנות לבני ובית ארמלות לבתי ונפל יורשין חייבין לבנותו ומדלא מחלק בין אמר בית סתם ובין אמר בית זה אלמא בכל ענין חייבין לבנותו וכן ה''נ לענין נדר שבכל ענין אסור לכנוס בו:
תמן תנינן. בפ' הגוזל עצים וגי' הדפוס בכאן חסרה ומשובשת והגהתי כמו שהוא שם:
אם מת יירשנו. דלי בחיי משמע:
חמי היך תנינן הכא. כלומר ראה שתדקדק ממה ששנינו בחיי ובמותי אם מת לא יירשנו ומשום דהוסיף וקאמר נמי במותי הוא והה''ד אם אמר במותי לחודי' נמי אם מת לא יירשני והא דקאמר בחיי משום שרצה לאסור הנכסים עליו אף בחייו:
והתני בחיי כו' במותי אם מת יירשנו. כלומר והא דתנינן בברייתא דדוקא אם אמר תרוייהו בחיי ובמותי הוא דאם מת לא יירשנו אבל במותי לחודיה לא לאו עיקר היא דהא קשיא עלה מה בין להוא דאמר חדא חדא כו' כלומר דמאי שנא אם אמר במותי לחוד דקאמרת אם מת יירשנו ואם אמר שניהם בחיי ובמותי אם מת לא יירשנו דאי אמרינן אין אדם אוסר על חבירו דבר ברשותו לכשיצא מרשותו א''כ אפילו אמר תרווייהו לאו כלום הוא דמאי הועיל הא דאמר בחיי לאחר מיתה ואי אדם אוסר על חבירו דבר ברשותו לכשיצא מרשותו אפילו אמר במותי לחוד נמי אם מת לא יירשנו:
קונס נכסיי אלו עלי בחיי ובמותי. כלומר אם אמר אלו הוי כמאן דאמר בהדיא בחיי ובמותי כדמסיק מכיון שאמר אלו לעולם משמע:
תנינן בנזיקין מה דלא תנינן בנדרים. בתמיה כלומר דר' יוסי מתמה מאי קמ''ל ר''י ור' יוסי בן חנינה הכא בסדר נזיקין מי לא כבר תנינן לה בנדרים קונם לביתך כו' מפני שלא אמר זה הוא דמותר לאחר מיתה הא אמר זה אסרו עליו בין בחיים בין לאחר מיתה אע''ג דלא פירש בהדיא בחיי ובמותי וה''נ אם אמר אילו לחוד סגי. וכן הוא בב''ק וצריך נמי שם קצת תיקון בנוסחא ואגב דקאמר התם תנינן בנזיקין כו' מייתי לה נמי הכא:
וְאַתְייָן אִילֵּין פְּלוּגְוָותָא כְּאִילֵּין פְּלוּגְוָותָא. דְּתַנֵּי. יוֹם הַכִּיפּוּרִים צָרִיךְ לִפְרוֹט אֶת מַעֲשָׂיו. דִּבְרֵי רִבִּי יוּדָה בֶּן בְּתֵירָה. רִבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר. אֵינוֹ צָרִיךְ לִפְרוֹט אֶת הַחֵטְא. אִית תַּנָּיֵי תַנֵּי. צָרִיךְ לִפְרוֹט אֶת הַנֵּדֶר. אִית תַּנָּיֵי תַנֵּי. אֵינוֹ צָרִיךְ לִפְרוֹט אֶת הַנֵּדֶר. חַד בַּר נַשׁ נָדַר דְּלָא מִרְוְוחָא. אָתָא לְגַבֵּי רִבִּי יוּדָן בַּר שָׁלוֹם. אָמַר לֵיהּ. מִמַּאי אִישְׁתַּבָּעַת. אֲמַר לֵיהּ. דְּלָא מִרְוְוחָא. אֲמַר לֵיהּ רִבִּי יוֹדָן. וְכֵן בַּר נַשׁ עֲבִיד. [אֲמַר לֵיהּ בְּקֻבְּיוֹסְטָא]. אָמַר. בָּרוּךְ שֶׁבָּחַר בַּתּוֹרָה וּבַחֲכָמִים שֶׁאָֽמְרוּ. צָרִיךְ לִפְרוֹט אֶת הַנֵּדֶר.
Traduction
Cette discussion est conforme à celle qui a été exprimée (124)J., (Yoma 8, 9). sur ce sujet: On a enseigné qu’au jour du Kippour (pardon) on doit énoncer le détail de toutes ses actions blâmables; tel est l’avis de R. Juda b. Bethera; selon R. aqiba, l’énumération est inutile (afin que la honte stimule le regret). Selon un enseignement, il faudra énoncer les détails sur lesquels porte le vœu (en consultant le sage); selon d’autres, c’est inutile. Ainsi, un homme s’était interdit par vœu de se procurer un gain: il vint consulter à ce sujet (pour sa libération). R. Judan b. Salom, qui lui demanda de quelle façon il s’était interdit le gain. ''Je me suis promis de ne rien gagner'', répondit l’homme. -Mais, répliqua R. Judan, est-ce l’usage humain d’agir ainsi? Serait-ce l’interdit de profiter du jeu,cubeuth''? L’homme l’avoua, en s’exprimant ainsi: Béni soit Celui qui aime la Loi et ses sages qui ont énoncé le principe d’avoir à énumérer les vœux lors de la demande de libération.
Pnei Moshe non traduit
כאלין פלוגוותא כו'. למ''ד צריך לפרט את החטא כדי שיתבייש וה''נ מפני הבושה צריך שיהא בפניו:
צריך לפרוט את הנדר. כשבא אל החכם להתיר צריך לפרט מאיזה דבר נדר ומהו הנדר:
נדר דלא מרווח'. נדר שלא ירויח כלום:
וכן בר נש עביד. בתמיה וכי דרך אדם לנדור כן שלא ירויח שמא בקביוסטא שלא לשחוק בקוביא נדרת והודה לדבריו ואמר ברוך שבחר בתורה ובחכמים שאמרו צריך לפרט את הנדר שאלולא כן הייתי מתירו:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source